Verleihung der Narrenkappe. Essere ed espressione. Riflessioni sulla degenerazione nell’arte contemporanea. Lirica e brutalità per un anniversario non commemorato.

Essere ed espressione. Riflessioni sulla degenerazione nell’arte contemporanea. Lirica e brutalità per un anniversario non commemorato.

Eva Aeppli / Antonin Artaud / Katia Bassanini / Giona Bernardi / Jérémie Blanes / Louise Bourgeois / Vannetta Cavallotti / Jean Corty / Carmelo Cutuli / Martin Disler / Nathalie Djurberg / Piotr Dluzniewski / Friedrich Dürrenmatt / Ignaz Epper / Andrea Gabutti / László Győrffy / Lior Herchkovitz / Asger Jorn / Csaba Kis Róka / Mehryl Levisse / Paolo Mazzuchelli / Hermann Nitsch / Meret Oppenheim / Simone Pellegrini / Valter Luca Signorile / Nicholas Sinclair / Chaïm Soutine / Louis Soutter / Wolfgang Stiller / TOMAK / Varlin / Sandra Vásquez de la Horra.

11 marzo – 4 giugno 2017

Concetto espositivo di Mario Casanova.

A cura di Mario Casanova, Mattia Desogus, Carole Haensler Huguet.

Si apre nella sedi del Civico Museo Villa dei Cedri e MACT/CACT Arte Contemporanea Ticino a Bellinzona la mostra tematica titolata VERLEIHUNG DER NARRENKAPPE. ESSERE ED ESPRESSIONE. RIFLESSIONI SULLA DEGENERAZIONE NELL’ARTE CONTEMPORANEA. LIRICA E BRUTALITÀ PER UN ANNIVERSARIO NON COMMEMORATO. Inizialmente ispiratasi all’opera di un artista svizzero scomparso nel 1996, il cui lavoro ha suggerito – per contenuti e modalità di approccio al mezzo – una riflessione attorno al processo creativo in generale e alla sua rappresentazione, l’esposizione non perde l’occasione per estendere questo tema, evidenziando approcci analitici, e per considerare il mondo della cultura nel suo rapporto con la politica e il potere. Tale confronto non è sempre facile soprattutto all’interno di un dialogo/scontro con la cosiddetta Istituzione.

Concepito dai curatori come luogo mentale eterotopico delle libertà e individualità dell’artista, l’approccio alla tematica prende corpo e si sviluppa come piattaforma di riflessione sul confronto o sulla equazione arte-follia, intendendo tracciare quella linea di demarcazione tra il luogo sociale condiviso consensuale e lo spazio delle espressioni ed espressività interiori soggettive e peculiari dell’autore. La tematica si concentra sull’essere artista, ma anche sul farlo dal punto di vista socio-politico ed etico, non già in un periodo storico specifico, quanto piuttosto genericamente, puntando alla radice del creare, della creazione e dei meccanismi che trasformano in maniera metamorfica l’universo mentale in bilico tra realtà e verità, tra denaro e valore. Ed è proprio attorno al concetto di pensiero, che si coagulano lentamente la genesi e le escrescenze del fare. Il pensiero è un magma virtuale di creatività, nella misura in cui l’atto del pensare è off limits, universale, infinito e illimitato, in qualche modo libero da moralismi; soggettivo e razionalmente irrazionale.

All’interno di un prisma di rimandi e parallelismi Storici, è interessante ripercorrere figure mitiche e mitologiche come Dioniso e Bacco, che, nella loro volontà di perdere la ragione liberandosi attraverso i fumi dell’alcol, bene rappresentano i paradigmi dell’uomo ontologico all’interno del suo percorso esistenziale/esistenzialistico, dalla nascita fino alla morte, attraverso la restituzione dell’inconscio e il processo di degenerazione morale in (dis)equilibrio tra il Sacro e il Sacrilego. Se per Friedrich Nietzsche (1844-1900) la morale è un importante aspetto della convenzione sociale borghese come diretta conseguenza dei sani e onorevoli rapporti di scambio commerciale (cfr. La Genealogia della morale, 1887), ecco che Zarathustra incarna in qualche modo la contravvenzione a questi precetti storico-culturali, superandoli nel bene e nel male verso la nuova identità del Superuomo.

Si apre qui un mondo altro, una porta sconosciuta – quella dell’arte e del libero arbitrio –, che ci distoglie dalla solita prassi interpretativa dei fenomeni che ci circondano e che chiameremmo ‘borghesi’, ma che in realtà si riferiscono a quella meschina classe sociale, che di denaro e scambio commerciale ancora tuttora si nutre e si autoalimenta.

Dal piacevole ma perverso rapporto tra potere e arte scaturisce una figura d’artista sarcastica e folle, satirica e ibridata, una sorta di giullare di corte, che riesce tuttavia a estraniarsi e prescindere dal reale. L’artista e i suoi pensieri sono troppo liberi, virtuali – appunto – e il rapporto tra arte e mercato hanno subìto nel tempo modifiche sostanziali.

Agli albori del 1900, conseguentemente alla caduta delle aristocrazie assolute, il potere diventa una matrice politica e i pretesti repubblichini riconfigurano in maniera diversa, e per certi versi perniciosa, anche il concetto di cultura e di massificazione, che porterà pure a reazioni pesanti e pericolose per le libertà non solo individuali.

Nel 1937 Adolf Hitler si occupa di questa tematica in maniera preponderante, inaugurando per mano di Goebbels la mostra ENTARTETE KUNST (Arte degenerata), riportando alla luce i problemi economici della Germania di allora e attribuendo a talune categorie sociali e razziali le responsabilità dei mali del mondo; in particolare ebrei, diversi e persone di pensiero, colpevoli di avere bastardizzato l’identità ariana. L’epurazione dei musei e di tutta quell’arte ritenuta contraria alla cultura germanica, aiuta ad amplificare le teorie dell’ineguaglianza della razza; così come il concetto di ‘degenerazione’ applicato all’arte si modifica nel tempo e dipendentemente dalle situazioni storiche e geo-politiche, modellandosi e conquistando altre realtà quali, per esempio, i momenti bui della cultura sovietica sotto la dittatura stalinista o il maoismo in Cina. Il Nazionalsocialismo hitleriano ha totalmente messo al bando qualsiasi forma genericamente chiamata ‘espressionismo dell’anima’; accezione tanto odiata, che in quel tempo venne astutamente usata dal regime politico per determinare o quantomeno stilare il senso di pretestuosa degenerazione della creazione artistica, del libero pensiero e del degrado morale della società. Il titolo dell’esposizione VERLEIHUNG DER NARRENKAPPE racchiude questo postulato, la degenerazione non tanto dell’arte quanto del rapporto potere-arte-libertà espressiva. L’attuale momento storico fa riesumare ricordi creduti ormai rimossi e sopiti, confermando quanto la Storia si ripeta e la coscienza sia inequivocabilmente subordinata all’esercizio alla cultura.

Ecco, quindi, che l’artista diventa il signor Josef K. di kafkiana memoria ne IL PROCESSO (1925) o meglio ancora Gregor, protagonista de LA METAMORFOSI (1915), laddove l’apparente incapacità di relazionarsi al reale e di esprimere la propria libertà artistico-creativa crea dei diversi, come la trasformazione di Gregor in insetto.

È proprio nel transito tra Ottocento e Novecento che si definiscono, anche grazie alla scoperta della psicanalisi e agli studi di Lombroso, i parametri di frammentazione e paradossalmente l’enunciazione della marginalizzazione di taluni aspetti sociali. Non siamo mai – ancora oggi – riusciti a concepire l’individualità come valore aggiunto, bensì, piuttosto, come una sorta di incarnazione discriminatoria continuata ed elemento di pericoloso disturbo. VERLEIHUNG DER NARRENKAPPE (Il conferimento del berretto del folle) costruisce una piattaforma, su cui muovere delle plausibili pedine per l’inizio di una discussione sul tema del rapporto creatività/follia o cultura/potere nella società del consenso.

Viene da pensare che la linea di demarcazione tra l’al di qua e l’al di là sia molto labile, tenera e sempre troppo fragile all’interno di una società normocentrica e basata su di modello alfabetico e ordinato, laddove si definisce in maniera violenta il rapporto tra maggioranza e minoranza, tra ciò che è considerato giusto e ciò che invece non lo sarebbe.

Qualcosa di nuovo e prorompente si è creato durante tutto il Novecento: il concetto di massa e un regime di sottomissione della cultura ai dettami della politica democratica e del cosiddetto ‘bene comune’, laddove il Panottico non solo resta un modello da seguire, ma diviene linfa di un sistema di comunicazione sociale, il cui scopo ultimo potrebbe essere il rafforzamento del consenso e l’annichilimento delle opinioni individuali.

L’arte è, all’interno di questo nuovo schema socio-politico, un’isola che non c’è, un luogo delle delizie frustrate e del soggettivo contrapposto. Il Narr è l’artista, ma anche ‘l’altro’, spesso colui che sta al di sopra o al di sotto di una media sociale, così come il concetto di ‘conferimento del berretto del folle’ ben rappresenta la metafora della condizione umana di chi sta fuori da uno schema di regime.

Il rapporto tra arte e potere, con i suoi misteri, le sue ossessioni – forse proprio perché desideri inappagati o inascoltati – rappresenta sicuramente questa enigmatica combinazione, che lega ma mette contemporaneamente e inesorabilmente in contrapposizione corpo e spirito, quasi fossimo condannati tutti a decidere per l’uno o per l’altro nella speranza e nella vana illusione del cambiamento verso l’ideale e l’universale.

Mario Casanova, 2017

Un particolare ringraziamento va al Kunstmuseum Bern, Expressionismus-Stiftung beim Kunstmuseum Bern, Helvetia Kunstsammlung Basel, Collezione Giuseppe Iannaccone Milano, Collezione d’Arte Matasci, Bibliothèque Nationale Suisse, Fondazione Ignaz & Micha Epper Ascona, Famiglia Cavallotti Bergamo, Hauser & Wirth Zürich, Lisa Wenger, Alice Pauli Lausanne, Katz Contemporary AG Zürich, ACB Gallery Budapest, Várfok Galéria Budapest, agli artisti e collezionisti anonimi per aver reso possibile la realizzazione di questa mostra con il prestito delle loro opere.

Immagine di copertina: 1. Carmelo Cutuli (1974), Erma, 2016. Plaster. Courtesy of the artist;
2. (da sinistra a destra) TOMAK (1970), Verleihung der Narrenkappe, 2017. Pencil on paper. Courtesy of the artist.
Louise Bourgeois (1911-2010), Untitled, 2002. Fabrics, aluminium, wood, glass. Courtesy Hauser & Wirth Zurich;
3. (da sinistra a destra) Louise Bourgeois (1911-2010), Untitled, 2002. Fabrics, aluminium, wood, glass. Courtesy Hauser & Wirth Zurich.
Louis Soutter (1871-1942), Les Broussailleurs, 1937-1942. Black ink and tempera on paper. Matasci Art Collection, Switzerland.
Hermann Nitsch (1938), Aktion, 1970 (approx.). C-print. Vintage. Private collection, Italy.
Carmelo Cutuli (1974), Plasters. Courtesy of the artist.
Simone Pellegrini (1972), Vela ambra, 2007. Mixed media on tracing paper. Courtesy the artist.
Meret Oppenheim (1913-1985), Vanitas, 1969. Objects, glass. Private collection, Switzerland;
4. László Győrffy (1976), The Angel of Revenge, 2013. Polyurethane resin, wig, real clothes, wood. Courtesy Várfok Galéria Budapest.
Valter Luca Signorile (1965), KEIN KAMPF, 2014. Metal, lights, cables. Private collection, Switzerland (background).

Ph. Pier Giorgio De Pinto © PRO LITTERIS Zürich.

VERLEIGUNG DER NARRENKAPPE. ESSERE ED ESPRESSIONE.

RIFLESSIONI SULLA DEGENERAZIONE NELL`ARTE CONTEMPORANEA. LIRICA E BRUTALITÀ PER UN ANNIVERSARIO NON COMMEMORATO.

הווייה והבעה, הרהורים על ההתנוונות באמנות בת זמננו. ליריקה וברוטליות ליום השנה שלא הונצח.

אווה אפלי, אנטונין ארט, קטיה באסאניני, ג’ונה ברנרדי, ג’רמי בלאנס,לואיז בורג’ואה, ואנטה קאבלוטי, ג’אן קורטי, כרמלו קוטולי, מרטין דיסלר, נטלי דג’ורברג, פיוטר דלוזנייבסקי, פרידריך דירנמאט, איגנאץ אפר, אנדראה גאבוטי, לאסלו גיורפי, ליאור הרשקוביץ, אסגר יורן, קסאבה קיס רוקה, מריל לויס, פאולו מאצוקלי, הרמן ניטש, מרט אופנהיים, סימון פלגריני, ולטר לוקה סיניורילה, ניקולס סינקלייר, חיים סוטין, לואיס סאוטר, וולגאנג סטילר, טומאק, וארלין, סנדרה ואזקז דלה הורה.

קונספט התערוכה של מריו קזנובה

אוצרים: מריו קזנובה, מתיה דסוגוס, ההנסלר הוגט

המוזיאון העירוני VILLA DEI CEDRI

פתיחה: יום שישי 10 במרץ 2017 בשעה 18:00

MACT/CACT אמנות בת זמננו, טיצ’ינו

פתיחה: יום שבת 11 במרץ 2017 בשעה 17:30

11 במרץ – 4 ביוני 2017

נפתחת במשכן המוזיאון העירוני של VILLA DEI CEDRI ו – MAC/CACT אמנות בת זמננו טיצ’ינו בבלינצונה, תערוכה בנושא

הווייה והבעה הרהורים על ההתנוונות באמנות בת זמננו.ליריקה וברוטליות ליום השנה שלא הונצח. מראשיתה התערוכה שואבת את השראתה מאמן שויצרי שנפטר ב-1996, שעבודתו מציעה – מבחינת התכנים ואמצעי הגישה- מחשבה סביב תהליך היצירה בכללותו וייצוגו, התערוכה אינה פוסחת על הרחבת הנושא, מדגישה גישות אנאליטיות ובוחנת את עולם התרבות ביחסו אל הפוליטיקה והשלטון. השוואה כזו לא תמיד קלה בעיקר במסגרת דיאלוג / עימות עם הממסד.

הנושא נהגה ע”י האוצרים כאתר רוחני הטרוטופי של חופש ואינדיבידואליות של האמן, הגישה אל התמטיקה מתממשת ומתפתחת כפלטפורמה להרהורים על העימות או על המשוואה אמנות – שיגעון, בכוונה לעקוב אחר קו ההבחנה בין המקום החברתי הנחלק בהתאמה ומרחב הביטוי וההבעה הפנימיים, האישיים והייחודיים של המחבר. התמטיקה מתמקדת בהוויית האמן, אולם גם על מימוש מאותה נקודת מבט סוציו-פוליטית ואתית, לא רק בתקופה היסטורית מסוימת, אלא באופן כללי, בהדגשת מקור ההיווצרות, היצירה והמכאניזמים המשנים מטאפורית את היקום הרוחני ואת האיזון הבלתי יציב בין מציאות ואמת, בין כסף וערך. ואכן סביב תפיסה זו, מתגבשת באיטיות ראשית הבלטת העשייה. המחשבה הינה מָגְמָה וירטואלית של יצירתיות, במידה שפעולת המחשבה היא מחוץ לתחום,  אוניברסלית, אינסופית ובלתי מוגבלת, ובמידה מסוימת משוחררת מנוקשות מוסרית; רומזת רציונלית, לא רציונלית.

בתוככי פריזמת הדחיות ומקבילות היסטוריות, מעניין להעיר מחדש דמויות מיתיות ומיתולוגיות כגון דיוניסוס ובכחוס, שבכוח רצונם לאבד את התבונה ולהשתחרר באמצעות אדי האלכוהול, מיצגים היטב את הפאראדיגמה של האדם האונטולוגי בתוך התהליך האקסיסטנציאלי / אקסיסטנציאליזם מהלידה ועד המוות, באמצעות החזרת הבלתי מודע ותהליך הניוון המוסרי בחוסר האיזון בין הקדוש לחילול הקודש. אם עבור פרידריך ניטשה (1844 – 1900) המוסר הינו הבט חשוב של המוסכמה החברתית בורגנית כתוצאה ישירה מחילופי יחסים מסחריים בריאים ומכובדים (הגנאולוגיה של המוסר, 1887), הנה כי כן זרטוסטרה מגלם בדמותו  במידה מסוימת את אי הציות להנחיות היסטוריות-תרבותיות אלו, מתגבר עליהן לטוב ולרע לעבר זהות חדשה של האדם העליון.

כאן נפתח עולם אחר, נפתח שער בלתי מוכר – זה של האמנות ושל ה”בחירה החופשית” – המרחיקה אותנו מהקו המנחה הרגיל המפרש את התופעות המקיפות אותנו, להן נקרא ‘בורגניות’, אלא שאינן מתיחסות למעשה למעמד החברתי העלוב, הנזקק עד היום לממון וחילופים מסחריים ומהם הוא ניזון.

מהקשר הנעים והמופרע בין השלטון לאמנות  נובעת דמות האמן סרקאסטית ומשוגעת, סאטירית ובת כלאיים, סוג של ליצן חצר, המצליח בכל זאת לגרום לניכור ולהזנחת המציאותי. האמן ומחשבותיו הם חפשיים מדי, וירטואליים- כמו שצריך- ועל היחס בין אמנות לשוק נכפו עם הזמן שינויים משמעותיים.

משחר המאה ה-20, בהמשך לנפילתן של האריסטוקרטיות המוחלטות, העצמה הופכת להיות המקור הפוליטי והתואנות הרפובליקניות מופיעות מחדש בצורה שונה ובמובן מסוים ממאירה וגם תפיסת התרבות של ההמונים, תוביל לתגובות קשות ומסוכנות לחופש ולא רק האינדיבידואלי.

ב-1937 אדולף היטלר עוסק בתמטיקה זו בצורה מודגשת יותר מכל דבר אחר, וחנך באמצעות גבלס את התערוכהENTARTETE KUNST  (אמנות מנוונת) חשף את הבעיות הכלכליות של גרמניה של אז וביחסו לאותן קטגוריות חברתיות וגזעיות, את האחריות לכל הרעות החולות שבעולם; ובמיוחד ליהודים, לשונים ולאנשי רוח, כולם אשמים בכך שגרמו לממזור הזהות הארית. טיהור המוזיאונים וכל אותה אמנות שנחשבה כמתנגדת לתרבות הגרמנית, העוזרת להגביר את תאוריות חוסר השיוויון שבין הגזעים; כמו גם תפיסת ‘ההתנוונות’ המיושמת לתחום האמנות, כל אלו מתמתנים עם הזמן, ובתלות במצבים ההיסטוריים והגאופוליטיים מתעצבים וכובשים מציאויות אחרות, לדוגמא, הרגעים החשוכים של התרבות הסובייטית תחת שלטון העריצות של סטלין או המאואיזם בסין. הנאציונליזם ההיטלריאני דחה כל צורה הנקראת ‘ביטוי של הנשמה’; יוצא מן הכלל שנוא כל כך, מונח שבאותם ימים היה בשימוש על ידי המשטר הפוליטי כדי להגדיר ולערוך את המובן הרברבני של התנוונות היצירה האמנותית, של המחשבה החופשית ושל ההתפרקות המוסרית של החברה. כותרת התערוכהVERLEIGUNG DER NARRENKAPPE. – הענקת כובע המשוגע, מכילה הנחה קבועה מראש זו, התנוונות לא רק של האמנות כמו גם היחס בין הכוח- אמנות – חופש הביטוי. הרגע ההיסטורי העכשווי מעורר מחדש זכרונות אותם חשבנו לרדומים, ובכך מאשרים שההיסטוריה חוזרת על עצמה והמצפון שאין לטעות בו כפוף לתרגול התרבות.

הנה לפיכך האמן הופך להיות מר יוזף ק. בעל זיכרון קפקאי ב “המשפט” (1925) או טוב יותר גרגור, גיבור מטמורפוזה (1915), שם, למראית עין, חוסר היכולת להתיחס למציאותי ולהביע את החופש האמנותי – יצירתי, יוצר את השונים, כמו הפיכתו של גרגור לחרק.

ובדיוק במעבר בין המאה ה-19 למאה ה-20, מגדירים את עצמם הפרמטרים להפרדה לחלקים ולפרדוקסליות של הביטוי השולי של אספקטים חברתיים אלו הודות לגילוי הפסיכואנליזה ומחקריו של לומברוזו -עד היום- לא הצלחנו אף פעם לתפוס את האינדיבידואליות  כערך מוסף, אלא  כסוג של התגלמות מָפְלַה ונמשכת וכיסוד של הפרעה מסוכנת.

VERLEIHUNG DER NARRENKAPPE – הענקת כובע המשוגע בונה מסד, שעליה תשנע פיונים סבירים כדי להתחיל דיון על נושא היחס בין יצירתיות / שיגעון או תרבות/ עצמה בחברת אחדות הדעות.

ניתן לחשוב שיצירת הגבולות  בין הכאן לשם הינה ברת חלוף, רכה ותמיד שבירה מדי בתוככי חברה נורמטיבית המבוססת על מודל אלפאבתי ומסודר, היכן שהיחס בין הרוב למיעוט בין מה שנחשב לצודק ובין מה שאינו נחשב לכזה – מגדיר את עצמו בצורה אלימה.

משהו חדש ומתפרץ נוצר במהלך כל המאה ה-20: תפיסת ההמונים ושלטון של כניעת התרבות להכתבה של הפוליטיקה הדמוקרטית ושל ‘טובת הכלל’ לכאורה, היכן שהפנופטיקוני נותר לא רק מודל שניתן ללכת בדרכו אלא הופך להיות גם לימפה של תקשורת חברתית, שמטרתה הבלעדית יכולה להיות חיזוק הקונצנזוס שמטרתו להכות בתדהמה את הדעות האישיות.

האמנות הינה בתוך סכמה סוציו-פוליטית זו, אי שאינו קיים, אתר של תענוגות מתוסכלים ומשקל נגד סובייקטיבי. הטיפש – הנָאר Narr  הוא האמן, אך גם ה’אחר’ ,לעיתים קרובות מעל או מתחת לממוצע החברתי, כפי שתפיסת הענקת כובע המשוגע מייצגת היטב את המטאפורה של המצב האנושי של מי שנמצא מחוץ למסגרת השלטון.

היחס בין אמנות ועצמה, על כל תעלומותיו, על כל האובססיות שלו, – אולי דווקא בגלל רצונות שלא באו על סיפוקם ולהם לא הקשבנו– מיוצג בביטחון על ידי תערובת אניגמטית זו, הקושרת ובו זמנית יוצרת ניגוד ענינים בין גוף ונפש, כמעט כאילו כולנו נדונים להחליט על האחד או על השני בתקווה ובאשליית שווא לשינוי לעבר האידאלי והאוניברסלי.

מריו קזנובה, תל אביב 2017

תודה מיוחדת ל-KUNSTMUSEUM  ברן,

 ברןEXPRESSIONISMU-STIFTUNGBEIM KUNSTMUSEUM

HELVETIA KUNSTAMMLUNG באזל

אוסף ג’וספה יאנאקונה מילאנו, אוסף האמנות מאטאשי, הספריה הלאומית של שוייץ,

קרן איגנץ ומיכה אפר אסקונה, משפחת קאבלוטי ברגאמו, האוזר ווירט ציריך, ליזה ונגר,

אליס פאולי לוזאן, כץCONTEMPORAY AG  ציריך, גלריית ACB בודפשט,

גלריית וארפוק בודפשט, לאמנים ולאספנים האנונימיים שאפשרו את מימושה של תערוכה זו

בהשאלת יצירותיהם.

Dove

MACT/CACT

Arte Contemporanea Ticino

Via Tamaro 3, Bellinzona.

Museo Civico Villa dei Cedri

Via S. Biagio 9, Bellinzona, Svizzera.

Orari

Venerdì, sabato, domenica

14:00 – 18:00

Ingresso

CHF 5.00

Vernissage

Museo Civico Villa dei Cedri, Bellinzona.

Venerdì 10 marzo 2017, ore 18:00

MACT/CACT Arte Contemporanea Ticino

Sabato 11 marzo 2017, ore 17:30

Utilizziamo i cookie per offrirvi una migliore esperienza online, analizzare il traffico del sito e personalizzare i contenuti. Dando il vostro consenso, ne accettate l'uso in conformità con la nostra politica sui cookie.

Privacy Settings saved!
Impostazioni

When you visit any web site, it may store or retrieve information on your browser, mostly in the form of cookies. Control your personal Cookie Services here.

These cookies are necessary for the website to function and cannot be switched off in our systems.

In order to use this website we use the following technically required cookies
  • wordpress_test_cookie
  • wordpress_logged_in_
  • wordpress_sec

Rifiuta tutti i Servizi
Accetta tutti i Servizi